פסק-דין בתיק ת"א 11943-07

התובע (שהוא גם הנתבע שכנגד 1. להלן - התובע) שכר דירה מהנתבע 1 (שהוא גם התובע שכנגד. להלן - הנתבע) למשך תקופה של שנה. כעבור כחצי שנה, הפסיק התובע לשלם דמי שכירות ואף הודיע על עזיבת הדירה. לאחר שלא פינה את מיטלטליו, אחסן אותם הנתבע במחסן בבעלות הנתבע 2 תמורת תשלום חודשי.

בתביעה הנדונה, עותר התובע לצו עשה שיורה לשני הנתבעים להשיב לו את מיטלטליו. כן ביקש רשות לפצל את סעדיו, כך שיוכל לתבוע את הנזקים שלטענתו, נגרמו למיטלטליו בשל עיכובם וזאת לאחר שיוכל לאמוד את היקפם.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד נגד התובע ונגד הנתבעת בתביעה שכנגד (להלן - הנתבעת שכנגד) שבה תבע את אלו: דמי השכירות שלא שולמו, דמי אחסון המיטלטלין ותשלום עבור אריזתם והובלתם אל המחסן שבו אוחסנו, חשבונות חשמל וגז שלא שולמו בתקופת השכירות, עלות תיקון נזקים שעל-פי הנטען נגרמו לדירה בתקופת השכירות וכן נתבע פיצוי בגין אובדן ימי עבודה של הנתבע ועבור עגמת נפש. התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת שכנגד בשל כך היותה חתומה על כתב ערבות שמכוחו היא ערבה לכל התחייבויותיו של התובע על-פי הסכם השכירות.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

ב.         עיקרי העובדות

3.         על-פי הסכם שכירות שנחתם בין התובע לבין הנתבע ביום 24.12.2005, השכיר הנתבע לתובע דירה ברחוב קדיש לוז בירושלים (להלן - הדירה) לתקופה של שנה, מיום 10.1.2006 ועד יום 9.1.2007 (הסכם השכירות - נ/6). הנתבעת שכנגד חתומה כאמור, על כתב הערבות המצורף אל ההסכם, שעל-פיו היא ערבה לכל התחייבויותיו של התובע מכוח ההסכם. אין מחלוקת על כך שהנתבעת שכנגד, שהייתה באותה עת חברתו של התובע, הצטרפה בשלב מסוים אל התובע וגרה עימו בדירה.

דמי השכירות נקבעו בסך של 700$ לכל חודש, שאותם היה על התובע לשלם ביום העשירי בכל חודש (סעיף 4 בהסכם השכירות). התובע אמנם שילם את דמי השכירות עד חודש יוני 2006 בדרך של הפקדה לחשבון הבנק של הנתבע (אישורי ההפקדות - נ/5) ולאחר מכן חדל לשלמם. במהלך חודש אוגוסט התברר לנתבע כי התובע הפסיק לשלם את דמי השכירות ולאחר שעלה בידיו ליצור קשר עם התובע, נפגשו השניים ביום 24.8.2006. בפגישה זו הודיע התובע לנתבע כי אינו מעוניין להמשיך ולשכור את הדירה ולכן ביקש לסיים את השכירות. באותו מעמד, חתם התובע על מסמך שלפיו הוא מאשר לנתבע להשתמש בדירה כרצונו ואף להשכירה לשוכר אחר, וזאת על אף שטרם הסתיימה תקופת השכירות על-פי ההסכם (המסמך שעליו חתם התובע - נ/3). לטענת הנתבע, באותו מעמד גם הוסכם בינו לבין התובע שהשכירות תסתיים ביום 10.10.2006 וכי התובע אף מסר לידיו את מפתח הדירה, אולם התובע חולק על כך. מכל מקום, אין מחלוקת על כך שבאותה פגישה, גם מסר התובע לנתבע המחאה של אחיו (עופר אברהם אטיאס) על סך של 9,140 ש"ח, שמועד פירעונה הוא 12.9.2006, עבור דמי שכירות לחודשים יולי עד ספטמבר (ההמחאה - נ/4). אין מחלוקת על כך שהמחאה זו לא נפרעה וכי התברר שחשבון הבנק של אחיו של התובע מוגבל.

4.         ביום 13.9.2006 נפגש הנתבע עם שוכרים חדשים לדירה. ביום 17.9.2006 נחתם עימם הסכם שכירות 17.9.2006 (נ/15), שעל-פיו החלו לשכור את הדירה ביום 1.10.2006.

ביום 13.9.2006, לאחר שהנתבע נפגש עם השוכרים החדשים, הוא פנה אל התובע וביקש ממנו שיפנה מן הדירה את חפציו (להלן גם - המיטלטלין), שאם לא כן הודיע לו, יעשה זאת בעצמו. לטענת הנתבע, הצורך בפינוי החפצים נבע מכך שנדרש לבצע תיקונים שונים בדירה קודם שהשוכרים החדשים ייכנסו לגור בה ובשל כך שלטענתו, התובע הותיר אותה במצב מוזנח. לטענת הנתבע, הוא הסביר לתובע שפינוי החפצים כרוך בתשלום והתובע השיב לו שהוא יכול לפנות את חפציו וכי בסופו של אותו שבוע יגיע לקחתם ולהסדיר את התשלום עבור פינויים (עדות הנתבע, עמ' 47 שורה 28 עד עמ' 48 שורה 7). התובע לעומת זאת, חלק על כך שהסכים לכך שהנתבע יפנה את חפציו וכאמור, אף הכחיש שעוד קודם לכן, בפגישה מיום 24.8.2006, החזיר לנתבע את מפתח הדירה (עמ' 15 שורות 26-24).

לאור הסכמת התובע, לפי טענת הנתבע, פינה הנתבע את חפציו של התובע עוד באותו יום באמצעות מוביל אל מחסן בבעלות הנתבע 2. בהתאם להסכם בין הנתבע לבין הנתבע 2, נקבע שהתשלום עבור אחסנת חפציו של הנתבע יהיה בסך של 100$ בכל חודש בשנה הראשונה והחל מהשנה השנייה יהיו דמי האחסנה בסך של 110$.

5.         ביום 17.9.2006 הגיש התובע בקשה לבית-משפט זה (בש"א 6833/06), שבה עתר לצו עשה שיורה לנתבע להשיב לו את חפציו. ביום 22.9.2006 התקיים דיון במעמד שני הצדדים ובהחלטת בית המשפט (כבוד השופט א' דראל) נקבע כי הבגדים שנתפסו בדירה יוחזרו לתובע עד יום 25.9.2006. באשר לשאר חפציו נקבע, כי אלו יוחזרו לו בכפוף לעמידת התובע בשלושה תנאים: הפקדת סך של 3,000 ש"ח במזומן בקופת בית המשפט; חתימה על התחייבות עצמית בסך של 10,000 ש"ח; העמדת שלושה ערבים תושבי ישראל בעלי הכנסה מוכחת, שכל אחד מהם יחתום על ערבות בסך של 10,000 ש"ח. עוד נקבע, כי הצו כאמור, יעמוד בעינו בכפוף לכך שהתובע יגיש תביעה עד יום 25.9.2006, שאם לא כן יפקע הצו מאליו (פרוטוקול הדיון מיום 17.9.2006, שהתקיים במעמד התובע בלבד - נ/2; פרוטוקול הדיון במעמד התובע והנתבע מיום 22.9.2006 - נספח ד2 של כתב ההגנה מטעם הנתבע).

אין מחלוקת על כך שבגדיו של התובע הוחזרו לו, בהתאם לצו ואף אין מחלוקת על כך שהתובע לא עמד בשלושת התנאים שנקבעו כאמור וכי מטעם זה לא חפציו לא הוחזרו אליו. כך גם פקע הצו בשל אי הגשת תביעה בתוך המועד שנקבע כאמור.

6.         ביום 7.11.2007 הוגש כתב התביעה המקורי נגד הנתבע בלבד, שבו עתר התובע לצו עשה, שיורה לנתבע להחזיר לתובע את מיטלטליו וכן ביקש כאמור לעיל, היתר לפצל את סעדיו, כך שלאחר שיקבלם יוכל לאמוד את הנזק שנגרם להם ולתבוע פיצוי בגינו. יוער בתביעה הנדונה, מיוצג התובע בידי עורך-דין שמונה לייצגו מטעם לשכת הסיוע המשפטי.

ביום 3.1.2008 הגיש הנתבע כתב הגנה וכן הגיש תביעה שכנגד נגד התובע ונגד הנתבעת שכנגד, שבמסגרתו תבע סך של 35,105 ש"ח עבור דמי שכירות, חשבונות חשמל וגז שהתובע לא שילם, עלות תיקון נזקים בדירה, עלות אריזת חפציו של התובע, הובלתם ודמי אחסונם ופיצוי בגין אובדן ימי עבודה ובגין עגמת נפש.

ביום 14.1.2008 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, שבמסגרתו תבע גם את הנתבע 2. כתב הגנה מתוקן וכתב תביעה שכנגד מתוקן, שבמסגרתו הועמד סכום התביעה שכנגד על סך של 44,695 ש"ח הגיש הנתבע ביום 15.2.2009. כתב הגנה מטעם הנתבע 2 הוגש ביום 17.2.2009 וביום 4.3.2009 הגישו התובע והנתבעת שכנגד כתב הגנה לתביעה שכנגד שהוגשה נגדם.

7.         ביום 26.2.2008 הגיש התובע בקשה לצו עשה זמני לקבלת מיטלטליו (בש"א 6319/08), שתגובה עליה הגיש הנתבע ביום 20.3.2008 ועל כך השיב התובע ביום 6.4.2008. מאחר שבישיבת קדם המשפט מיום 24.3.2008 טרם הוגשה תשובת התובע, הבקשה לא נדונה באותו דיון.

בישיבת קדם המשפט מיום 13.4.2008 הודיע בא-כוח התובע כי התובע מתקשה בהשגת הסכום המלא של דמי האחסון, שבאותו מועד עמד על סך של כ-1,500$ ומאחר שהנתבע דורש את מלוא הסכום, ביקש ארכה בת שלושים יום לנסות לגייס את הסכום האמור.